המועצות הדתיות בישראל הוקמו כחלק ממערך שירותי הדת לציבור היהודי בארץ ישראל. יסודותיהן נטועים בתקנות שהתקין הנציב העליון בשנת 1927, על פי פקודת העדות הדתיות מ-1926, אשר העניקו תוקף רשמי ל"כנסת ישראל" – שמו של הגוף המייצג את העדה היהודית המוכרת באותה תקופה.

מתוך מטרה להבטיח שירותי דת מקצועיים, נגישים ורחבים, הוקמו גופים מרכזיים כמו "הוועד העולמי", "מועצת הרבנות הראשית", ו"ועדי קהילות" בערים ובמושבות. כן נוסד גוף בשם "מועצת השחיטה", שעסק בנושאי כשרות, רישוי שוחטים וקצבים, גביית מיסים ועוד.

הרבנות הראשית לישראל, ובראשה מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, ביקשה לחזק את מעמדה העצמאי של מערכת שירותי הדת ולבסס פיקוח מסודר ובלתי תלוי. בעקבות מאבק עקרוני זה, החלה בשנת 1932 יוזמה להקמת מועצות דתיות מקומיות, שתפקידן יהיה לטפל בענייני לשכות רבנות, נישואין, כשרות, עירובין, שחיטה, תרומות ומעשרות ונושאים נוספים.

בגילוי דעת מרגש משנת תרצ"ה (1935), שכותרתו "דעת תורה", הביעו רבני הארץ את תמיכתם המלאה ברעיון זה, והוסכם כי "בכל עיר ועיר ובכל נקודה ונקודה, תתכונן מועצה דתית סוברנית להנהלת כל העניינים הנוגעים לדת."